מה המשמעות החינוכית של מוסיף והולך?

הרב אייל ורדטז כסליו, תשעה08/12/2014

מה המשמעות הרוחנית בהוראה להוסיף נר בכל יום מימי החנוכה? האם יש משמעות גם להתעסקות בהכנת נרות חנוכה? מה נוכל ללמוד מאופן ההדלקה?

תגיות:חינוךמאמץמוסיף והולך

- אז זה הולך ככה: כשאתה מגיע לשכיבת סמיכה האחרונה שקבעת – תעשה עוד אחת. ככה מתקדמים.

- אבל זה קשה מאוד. הרי מראש קבעתי מספר כי אני חושב שזה מה שאני מסוגל.

- יפה, אבל זה בדיוק מה שמטעה. אתה מסוגל ליותר. תמיד. לפחות עוד אחת. ככה תתקדם.

באמת התקדמתי. הכול בזכות המורה הזה לספורט שלימד אותנו את הכלל איך תמיד אחרי הסוף, יש עוד כוח למתיחה אחרונה, לעוד משהו שאפשר להוציא מהגוף העייף והדווה לאחר מאמץ.

הוא הכריח אותנו להוסיף.

זו התבוננות מעניינת מפני שבדרך כלל תוספת נתפסת כמשהו התנדבותי; כשמה כן היא – תוספת על העיקר שהוא חובה, אך כאן – זו תוספת. אם אפשר – יפה, ואם לא – נסתדר בלי.

אולם יש מצבים שבהם התוספת היא הכרח גמור. מצבים שבהם המטרה היא להתקדם, לא להישאר במקום. אז, התוספת היא חלק הכרחי לגמרי מן המהלך. קוראים לה "תוספת" כי היא נדמית כמעל ליכולת ולכוחות, אך באמת היא חלק מהסיפור עצמו.

בית הלל מורים לנו להיות מוסיפים בחנוכה. כפייה דתית. מחייבים אותנו להיות מוסיף. כל יום אחד. איזה מין דבר זה? הרי התוספת אמורה להיות משהו ספונטני, זורם, כזה שאיננו חובה.

דברי בית הלל יובנו לנו לאשורם רק אם נאמר את הביטוי במלואו: "מוסיף והולך". המטרה כאן היא ההתקדמות, ההליכה, וכדי להתקדם, צריך להוסיף. אם לא – אין התקדמות.

חנוכה הוא זמן של תוספת. החג עצמו הוא תוספת שהוסיפו לנו חכמים, והזמן שבו החג חל הוא זמן שבו האור מתחיל להתווסף ולגבור על החושך, לאט, בלי שכמעט שמים לב, והפרשות הן פרשיותיו של יוסף הצדיק.

מוכרחים להוסיף, לוחשת הלהבה. להיות במצב של מהדרין. רש"י פירש– המחזרים על המצוות. מצב של חיזור מתמיד, של חיפוש נקודת החן והאהבה, דרך ההתקדמות. דרך החיזור אחר המצוות. גם הרמב"ם, שמייקר כל כך את הכוח השכלי, את המחשבה הבהירה והרציונלית, כאשר הוא מגיע למצוות נר חנוכה, יוצא מגדרו הרגיל ואומר: "מצוות נר חנוכה – מצווה חביבה היא עד מאוד".

זהירות שמן מזויף

מצווה חביבה כזו אי אפשר שתישאר בלי מניעות ובלי לפגוע באיש. דומה בעיניי שמניעות אלו באו לעולם בדמות כל פתרונות ההדלקה ה"אוטומטיים": נרות מוכנים להדלקה עם שמן זית קפוא, שלא ילכלך. רק לשבור את מכסה הזכוכית ולהדליק. לא מלכלך, לא מותיר פחם, לא מעלה פיח.

אבל אהבה היא דבר שעובר במגע ובחום הידיים. הידיים הממשמשות בפתילה ובשמן. השמן המהודר ביותר, הטעים, של ארץ ישראל, ולא שמן למאור מארצות העמים (שרובו ככולו מזויף!), והפתילות – דווקא כאלו המעלות קצת עשן, שיישאר על הקיר מעט פיח, מזכרת לכל השנה. אם אנו משאירים על הקיר מזכרת לחורבן בדמות אמה על אמה, למה שלא תהיה גם מזכרת לבניין, למנורה הטהורה בדמות מעט פיח שנשאר מחנוכה?!?

כי יש התקדמות ויש התקדמות. גם את המוסיף והולך ניתן להפוך לטכני וחיצוני, אך מצוות חנוכה מצווה חביבה היא מאוד והידיים שעסקניות הן, מתאוות לעסוק במצווה זו, להכין אותה, להתלכלך מעט ממנה, להוליד ממנה ריח ולא רק מראה.

מעניינת דעתו של בעל המאור הסובר שהדלקת החנוכייה היא זכר למנורה שבמקדש. במנורה היו שתי עבודות: הדלקת המנורה – ההדלקה בפועל, והטבת המנורה – שזה קינוח הבזיכים, החלפת הפתילות ונתינת השמן החדש. לפי הרמב"ם עבודת ההטבה היא העבודה המרכזית מבין השתיים, שהטבה כשרה רק בכוהן ואילו הדלקה כשרה בזר, וכלשונו בהלכות תמידים ומוספין, "שהטבת הנרות זוהי הדלקתן".

הדלקת הנרות זוהי המסקנה, אך העיסוק בהן זו ההטבה, מה שהופך את כל העניין לטוב שנוגע לנו, שאנו חלק ממנו כי היינו שותפים לא רק במסקנה המהירה והלא מלכלכת, אלא היינו בעצמנו חלק מהתהליך; חי, נושם, מריח, משאיר פיח, ולפי הרמב"ם – זה עיקר הסיפור.

אולי לזה רמזו חז"ל במשנת במה מדליקין שבה מתבררת סוגיית חנוכה: עשרתן? – לשון עושר, עשירות של הוספה. האם חיפשתם את נקודת העושר במצווה, זו שמוסיפה כל הזמן? ערבתן? – האם יש כאן מעורבות, ערבוב במצווה? אם התשובה לכל אלו היא חיובית, אזיי – הדליקו את הנר!

מוסיף והולך – לא רק בחנוכייה אלא בחיים בכלל. תוספת אמתית מגיעה מבפנים, מהמקום שחשבתי שכבר אינני מסוגל, אך עדיין מסתתר שם פך קטן שנפתח רק כאשר נוגעים בו בידיים אוהבות ובלב פתוח, שרוצה להיות טוב בעצמו, להיטיב את האחרים ולהדליק את שניהם יחד.

הרהורים חינוכיים:

א. כיצד נחנך את תלמידינו (ואת עצמנו) לחיים של תנועה והתקדמות מתמדת?

ב. באילו דרכים נוכל לעורר התלהבות וסיפוק כלפי מעשה המצווה?

ג. כיצד ניישם הלכה למעשה את התביעה להיות "מוסיפים והולכים"?

כתבות נוספות